זה לא סוף העולם

7/8/2022

סוף העולם לא מגיע, והוא גם לא יגיע.
מגיפות, משבר אקלים, משבר מזון, מלחמות, משבר מנהיגות עולמי, אלימות, קריסת שווקים ומעצמות, ועוד ועוד קטסטרופות…
נבואות זעם? תחושה של סוף העולם?

סוף העולם לא יגיע.
סוף העולם לעולם לא יגיע.
אז למי שמחכה לו, או בונה עליו, או מתפרנס מהרעיון הזה, כדאי שיחשב מסלול מחדש, ואולי יעזור לו גם לקרוא את הפרק הזה.

כל מי שמייצר את התחושה הזו -כנראה שבתוך תוכו הוא פוחד בעצמו להתקדם. הרי אנחנו חיים בעידן שמתפרנס מהפחדה, וזה בא לידי ביטוי בכל תחום: בפוליטיקה, בכלכלה, במסחר, בחינוך, ברפואה, בדת, בעולם הרגש, בעולם הרוח, בעולם החומר… משפטים כמו: ״אם לא …. אז תהייה קטסטרופה״ , ״הפעולה הזו – מצילת חיים!״ עוטפים כמעט כל דבר ומפעילים את המודע שלנו מתוך תת-המודע ויוצרים מעגל קסמים.

כשיש הרגשה כללית של סוף העולם, כמו בתקופה הנוכחית – בסה״כ הגיעה השעה של משהו למות, או לשנות צורה. משהו מסוים מתוך הדבר הכללי הגדול, שלעולם לא נגמר, אלא קיים במחזוריות של חיים ומוות, בדיוק כמו שלכת של עלים שתאפשר לעץ להתחדש, ללבלב וגם להניב פירות.
באופן טבעי, אף אחד לא אוהב להיפרד, או למות כי המשמעות של פרידה היא לצאת מהקיים והמוכר אל הלא נודע
כל שלכת, אם לא מייחסים לה משמעות של התחדשות, נראית כמשהו עצוב, אפרורי, עירום ומלא בספקות של ״מה עכשיו״?
ואז, מתחילה היסטריה של האחיזה בקיים. כל נושא, והאחיזה האופיינית לו:
טכנולוגיה חסרת מעצורים, מלחמות כח, מרדף אחר כסף, מרדף אחר נעורים, הזנה מלאכותית, הנשמה מלאכותית, הבטחות לעתיד נוח וטוב יותר…
דרמה, מלא דרמה, עד שמה שצריך באופן טבעי למות – מת. ולא משום סיבה אחרת, אלא רק כי הגיעה השעה.
פשוט כמו שזה נשמע.
ומה שנשאר? מה שנשאר יכול להישאר בתנאי שיסכים לעבור שלב. מעבר השלב הוא ההסכמה לריפוי עצמי.
מה זה אומר במילים פשוטות?

אם כל אחד ואחד, כאינדיבידואל, יבחר דבר אחד שהוא לא יכול לדמיין את החיים בלעדיו, משהו שבתוך תוכו הוא מרגיש שהוא לא מיטיב עימו ובכל זאת מרגיש תלוי בו כי התרגל מדי לחיות איתו, משהו שהוא לא מסכים לדרך שלו ולא אוהב את מה שהוא הופך להיות בנוכחותו, ואת מה שהדבר דורש ממנו.
משהו שהוא פוחד לחשוב שיילקח/ ילך ממנו ולא יכול לדמיין מי יהיה בלעדיו.
דבר אחד…
אם נסכים בתור התחלה להסתכל עליו באמת, אם נסכים לראות ולהרגיש שהקיום שלו מושך אותנו אל ביצה טובענית, אל חולי, אל הרס עצמי וכללי ואל תלות כובלת.
אם נסכים להגיד לעצמנו את זה, זו תהייה התחלה של דרך שבה אנחנו לא מסכימים למציאות הזו, ושם -נמצא את הכח להפרד ממנה, לסיים אותה בטוב ולתקן, ואז – נוכל להתקדם.
לא לדלג על הרגשות שלנו – אלא להתאמץ, לשנות חשיבה, לשנות מוכנות – לשנות הרגלים. לצאת מהקיים, להסכים להבין שככה אי אפשר להמשיך. ובעיקר, שאת מלאכת הריפוי אף אחד לא יוכל לעשות במקומך, או בשבילך. רק אתה תוכל להציל את עצמך.
להתבגר. לקבל את ההבנה שקסמים הם לא תרופה, ומעשה קסם – בעולם החומר – הוא אחיזת עיניים.
טכנולוגיה, כסף, כלים שהאדם מפתח – ככל שיראו מתקדמים, בשלב הזה, של תחושת סוף העולם – הם לא ממש עוזרים, כי המתקדם, גם הוא כבר ישן, וגם ממנו צריך להתקדם.
לאן?
למשהו חדש באמת. כזה שלא נתפש עדיין בשלב הזה.
ודווקא אותם מקומות/ דברים/ גורמים שאי אפשר לדמיין את החיים בלעדיהם, שהכח והשליטה שלהם בלתי מעורערים – בדיוק אלה עומדים למות, להתפוגג, לא להיות.
ולפנות מקום לחדש.