הדיון המתלקח בנושא ההפיכה/ מהפיכה משפטית במדינת ישראל, הוא רמז וסמל ידועים בשפה האוניברסלית, שיוכרע בערכאות עליונות – כך או אחרת.
דיון, המסמל את אובדן הדבקות של האדם – בחוקים, במשפט ובצדק עליון כבסיס לכל.
חוקי יסוד אוניברסליים שאין לשנות ולכופף ברוב כזה או אחר. חוקים בהם הרוב לא קובע, ואין בהם מקום לחוות דעת.

כל צד, וכל יחיד, עושה היום ״הישר בעיני עצמו״ – לפי הזמנים, לפי הפוזיציה, לפי לאן נושבת הרוח, ומגן בעיקר על עמדותיו הפרטיות, על פחדיו ועל מניעיו.
כל צד היום, וכל יחיד – היה גם בצד השני, בנקודת זמן כזו או אחרת.
וכל צד, מגן בחירוף נפש, לכאורה, על עמדותיו. בכל מחיר.

היהדות עושה דיכוטומיה, שאיננה משתמעת לשני פנים, בין זמנים בהם ״איש הישר בעיניו יעשה״ – המסמלים כאוס – ובין זמנים בהם ״ועשית הישר והטוב בעיני אלוהים״ – המסמלים שלום, עושר ואושר.
לך, כאדם, יכולים להיות אינסוף מניעים שיסבירו לך עצמך מהו הישר. ולכן, נקבע הישר על ידי כללים נוקשים עליונים.
היהדות גם יודעת להזכיר באין סוף סיפורים את השסע – שהוא רעה חולה.
השסע שהוליד את ממלכת יהודה וממלכת ישראל.
השסע שנוצר בין השוכחים את תורתם לבין אלה הדבקים בה.
ואת החורבן. שוב, ושוב ושוב – החורבן.
מחלה ממאירה פרימיטיבית, שהתרופה לה בנמצא לכל דורש, תמיד – ובכל נקודת זמן.
אם נצא מגבולות ישראל, נראה את הרעה החולה הזו בכל פינה.
ואם אנחנו מאמינים שאנחנו ״אור לגויים״ – אז אין לנו, אלא, לתקן.

די להסתכל על פרשת המסמכים המסווגים שנמצאו לאחרונה אצל הנשיא ביידן.
כשנתגלו מסמכים כאלו אצל הנשיא טראמפ ה״לא ראוי ולא אחראי״ – איימה אחזה בכולם.
בני אדם, מלכים בשר ודם, ששכחו את המלך העליון, בזמנים שכל אדם ואדם מרגיש מלך, מגיע לירח, מפותח טכנולוגית, כשנראה שהכל עומד לרשותו והשמיים הם הגבול.
כמה קשה לו, לאדם, להכיר בידיעה הבסיסית, שמה שהיה – הוא שיהיה, וכי עליו לציית למצפן טבעי נצחי, שזוכר ומזכיר לעצמו מי נתן לשכוי בינה – מצפן ששום בינה מלאכותית לא תתעלה עליו.
אם כל אחד מהאזרחים המודאגים והמבוהלים כל כך מהמצב הקיים, וגם אלה שפחות, ובכל מדינה – יעשה חשבון נפש ויבדוק: הישר בעיני מי הוא עושה?  ומה הוא אותו ישר? –  באומץ ובכנות, אולי מערכת המשפט והצדק יחזרו להיות נר לרגלינו.
עד אז, הפגנות ענק, פאנלים מלומדים, דעות, בהלה ודאגה – אין בהם באמת טעם.