3/2/2025
ההסכמה לקרוא את התוכן במאמר הזה היא התחלה לא רעה.
ההמשך כבר דורש אומץ.
כי מי מבינכם שהבין את הפוסט, בסופו, ללא כל קשר למצבכם הכלכלי או למעמדכם המקצועי – ישאל את עצמו שאלות של חשבון נפש.
ממשל טראמפ מפסיק כל סיוע שלתפישתו לא משתלם – והוא לא עושה את זה בעדינות – הוא פשוט עושה, עכשיו ומיד.
הוא לא מאמין במתן סיוע שאין בתמורתו משהו שגם מיטיב עם הנותן – לצורך העניין הנותן הוא עם האמריקני.
הוא מאמין שסיוע בו המקבל לא נותן – בסופו של דבר פוגע בתומך ובסביבתו.
וזה נכון לגבי כל סיוע – בין אם מדובר על סיוע לביצוע מחקרים, לפיתוח רעיונות, לקיומם של גופים, לעזרה למדינות או לפתרון בעיות של מישהו אחר. הוא מפסיק סיוע של כל מה שלא מייצר יחסי גומלין מיטיבים או לא מייצר יחסי גומלין בכלל.
ואם נסתכל על הדברים בראייה רחבה יותר – האם יתכן כי מערכות היחסים התלותיות, שנראות לנו כל כך טבעיות, ועליהן מושתת כמעט הכל בימינו – עומדות להשתנות?
מערכת היחסים שבין האזרח למדינה, שבין מדינה למדינה, שבין חולה לרפואה ולמחלות, שבין מחלות לתרופות, מערכת יחסים בין אדם לדת, מערכת יחסים בין אדם לבין האמת וכל מערכת יחסים שאנחנו מכירים במודל הזה…
כל עוד המודל הזה עבד מבחינה כלכלית – הכל היה בסדר. אבל לפחות מבחינה כלכלית, הוא כבר לא משתלם, ולכן יש מניע חזק שיגרום לו להשתנות.
הכדאיות הכלכלית שלו, למעשה היא הסמן, סמן שבא להראות שהתלות הזאת הפכה להתמכרות.
מערכות היחסים הקיימות היום גובלות בטפילות, הן פוגעות בפונדקאי והפכו למחלה שדורשת ריפוי.
ועכשיו נחזור להסתכל על הדברים בצורה מצומצמת יותר, כשהמיקוד הוא על האידיבידואל –
האם אתם מוכנים להסתכל על עצמכם ועל הסביבה שלכם מנקודת מבט כזאת? הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית?
אילו מערכות יחסים אתם מנהלים?
ממה אתם ניזונים?
האם אתם מאמינים שאתם עושים דבר חשוב? למי הוא חשוב?
האם אתם משלמים על מה שאתם מאמינים בו? כמה? כמה שיותר או כמה שפחות?
מי מממן את הפעילות שלכם?
אתם יכולים לדמיין את העולם בלי מה שאתם עושים?
האם אתם טפילים או פונדקאים או בלתי תלויים שמעודדים שחרור לעצמאות?
האם אתם נמנים על אלו המרגישים מאוימים מהצעדים של טראמפ? או על אלו המרגישים שאליהם זה לא יגיע? או על אלה המאמינים שהגיע הזמן?
אין לי ספק שזו משימה מאתגרת, בעיקר כי היא יכולה להתערבב עם אינסוף רגשות ופחדים, אבל מי שימצא בתוכו כח, יכול למנוע מעצמו את אי הנוחות שבאה עם שבירת הקונספציות. כי בהחלט אפשר לחזות שבירה של קונספציות, גם מבחינה אישית וגם מבחינה כללית. והיום, היכולת לחזות אותן היא המיומנות הראשונה במעלה שכל אחד צריך לרכוש, וכדאי להתחיל מגיל אפס.
אני מסתכלת על כל דבר וענין מנקודת מבט של ריפוי וחולי, לזה בחרתי להקדיש את חיי.
במחקר, בהתבוננות, בפיתוח פתרונות.
אני מנהלת ומשקיעה בחברה אותה הקמתי יחד עם שותפתי היקרה לפני שתיים עשרה שנה.
חברה, העוסקת בפיתוח תרופות ורפואות, הפותרות בעיות לעומק עם ראיה למרחקים. ראייה של היחיד, של החברה ושל הסביבה.
תרופות ורפואות שמטרתן ריפוי ושחרור לעצמאות פיסית ותפישתית, וכאלו שלא רק שאינן מזיקות לסביבה, אלא הן גם עוזרות לשקם אותה.
חברה ששומרת על עצמאות מחשבתית ועל מחקר ופיתוח במרחב בלתי תלוי.
מה שמאפשר לנו לפרוץ כל גבול ולעסוק בעיקר בריפוי.
הדרך של ״ברבור אדום״ הייתה מאתגרת בשנים בהן פעלנו, אך היום אנחנו במקום נוח יותר, כי היום הצורך בריפוי גובר, השאיפה לאריכות ימים בחיים מיטיבים ובריאים מתחילה להיות מטרה עליונה, הקיים פחות מאפשר את כל אלה והתפישה הכללית מבקשת חופש ריפוי – לכן, החזון שלנו כבר לא נתפס כאוטופיה, אלא כפרקטיקה, שיודעת לעמוד מאחורי כל מילה.
חברת ברבור אדום מומנה מתחילת דרכה ועד היום מכסף פרטי ועל זה גאוותינו. סיוע לא היה מנת חלקינו. מאז ומתמיד חיפשנו ואנחנו מחפשים השקעות ושיתופי פעולה המבוססים על יחסי גומלין מיטיבים עם בסיס ערכים דומה. אולי בגלל זה אני משוחררת מתפישות כובלות ומתאפשר לי לראות לעומק גם מה שלאחרים נראה מפחיד ומאיים.
אם אתם נמנים על אלו שנוהגים כך, שואפים לכך או אפילו מחפשים את הדרך לשם – אתם מוזמנים ליצור קשר לשיחה, לשיתוף פעולה, לשתף מחשבה.
לשמיעת הפודקאסט – https://acceptuncertainty.podbean.com/e/ceasing-aid/