27/8/2023
נכתב לתחרות חיבור מסאי בנושא ״פה זה לא אירופה״
כל מסע חוצה גבולות דורש אשרת מעבר – תעודה המאפשרת מעבר בין הגבולות, בהנחה שלא מדובר במסתנן.
כדי לעבור בין מדינות, בצורה שאנו מכירים, מספקות המדינות לאזרחים שלהם תעודה מזהה – דרכון, באמצעותו ניתן להפוך לתייר ולעבור בין גבולות, אותם קובעים בני האדם עצמם.
יש מדינות שיבקשו מנתין/ אזרח זר גם אשרת שהייה – ויזה, אותה יגבילו בזמן. זוהי דרכה של מדינה לשלוט בנכנסים בשעריה, לסנן, גם להרוויח כסף, ואולי אף לייצר נחשקות.
התעודה המזהה/ הדרכון, היא אלמנט דו-צדדי, היא מונפקת, וניתנת לאדם במקום אותו הוא מכנה – ״בית״, כאשר אותו מקום, אף הוא, רואה בו חלק מהבית.
כאשר הזהות שלך ידועה לך, גלויה ומוכרת, אתה מרגיש בית. ובית הוא מקום המאפשר לך לגלות את הזהות שלך ולדעת אותה.
האם בית יכול להפסיק להיות בית?
כן. ברגע שהזהות שלך הולכת לאיבוד, או כשהמקום בו אתה נמצא לא מאפשר לך להיות נאמן לזהותך.
בין אם היא מבקשת להתפתח, ובין אם היא מבולבלת ולא מוצאת את עצמה, תצטרך לצאת למסע להשבת זהותך – מסע שישיב אותך הביתה.
במשך שנים רבות, מדינת ישראל, ביחד עם בת בריתה – ארה״ב, עושה מאמצים גדולים על מנת שאשרת הכניסה הנדרשת מתיירים ישראלים, המבקשים להכנס לשטחה, תבוטל. מאמצים אילו תפסו תאוצה לאחרונה, ונראה כי שני הצדדים מתקרבים להבנות, שיאפשרו לתיירים מישראל כניסה חופשית.
ולמה בעצם בנות ברית לא מאפשרות מעבר קל יותר בין גבולותיהן? ועוד כאלה בנות ברית?
גם פה, הקושי טמון בנושא הזהות – קבלת ההגדרה של זהותו של האחר. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ויחד עם זאת, היא בית לזהויות רבות שנולדו בה, עוד בטרם הפכה למדינה.
ארה״ב, היא מדינת כל אזרחיה – זו זהותה – הבית נבנה בעצם הבחירה בה.
זהותה של ארצות הברית נולדה עם הקמתה, ואם היא אפשרה לך להיות בן בית – אז המחויבות שלך בתמורה תהיה לאמץ את זהותה.
במקביל למאמצים אלה, יותר ויותר מדינות, ביבשת אירופה, מציעות ליהודים בית בגבולותיה, תוך שהן מכירות בזהותם האירופאית הקדומה.
אירופה מציעה ליהודים בית? היהודים מחפשים באירופה בית? דווקא היום, כשיש להם, לכאורה, בית בישראל?
יכול להיות שהחלום האמריקאי התחלף בצורך קיומי בבית?
יש מצב שאת החלום כבר הגשמנו, ואמריקה כבר כאן. ועכשיו שאלת הבית נבחנת יותר מתמיד.
למעשה, שאלת הבית תמיד נבחנת אחרי שאדם, מגשים, לכאורה, את כל חלומותיו.
ליהודים, יש קשר עתיק יומין עם אירופה, עם כל אחד מהעמים בה, ועם היבשת בכלל. והייתי מרחיקה ואומרת, כי היהודים מקיימים את מערכת היחסים המשמעותית ביותר בהקשר של בית פיזי עם אירופה, אחרי מערכת היחסים שלהם עם ציון.
הם מתמקמים בה, מתפתחים ומשגשגים, הם חוזרים אליה, גם אחרי שהיא מגרשת אותם.
היא מקבלת אותם בחזרה, גם אחרי שאנסה אותם או ניסתה להשמיד אותם. הם בורחים אליה, וגם ממנה, והם אפילו יכולים לקום בה לתחייה.
אירופה היא זכרון חזק מאד בנושא הבית היהודי לדורותיו.
גם לאירופה יש קשר עתיק יומין עם היהודים, לכל אחד מהעמים בה, וליבשת בכלל.
מערכת היחסים בין שני צדדים אלה, מחייבת בחינה מחדש של עניין הזהות.
מה מושך את שני הצדדים האלה, האחד לזרועות השני, היום?
מה מביא המוני ישראלים יהודים לרדוף אחרי דרכון אירופאי? ומה מביא את מדינות אירופה להציע ליהודים, צאצאים קדומים ככל שיהיו, מהיבשת שלה, זהות אירופאית. בית?
אירופה מתגעגעת ליהודים?
האם ישראלים יהודים מחפשים בית, היום, כשיש להם בית בדמות מדינה, אחרי אלפי שנים של גלות?
אין נתונים רשמיים של מספר הישראלים היהודים המחזיקים בדרכון ממדינה אירופאית, אך ברור לכל, כי המספרים גדולים למדי, וממשיכים לעלות.
כמעט כל יהודי היום, בין אם הוא ישראלי ובין אם לאו, יכול להוכיח, בקלות יתרה, זיקה לאחת ממדינות אירופה, גם אם הוא, מזה דורות רבים, צאצא לילידי עירק, צפון אפריקה, לוב, סוריה ועוד.
המוני יהודים, שהם גם ישראלים, חזרו להיות ספרדים, גרמנים, פולנים, הונגרים, רומנים, אוסטרים, פורטוגלים וצרפתים, במקביל לבית שלהם, בישראל.
רגל פה, רגל שם.
קונים נדל״ן באירופה, מתיירים בין מדינותיה, בודקים את השטח, מביאים – משם לפה ומפה לשם – ריחות, טעמים וסגנון, מתלבשים אירופה, מצמצמים את הפער העדתי שנולד בישראל, ואת הפער בין מזרח למערב. אירופה פה, ואירופה שם.
המסע המשותף הזה, בעידן הזה, בין אירופה ליהודים, הוא אודיסיאה של ריפוי.
ריפוי של מה? של זיכרון, של תודעה, של גנטיקה, של זהות. של טבע הדברים.
אודיסיאה שמביא אותך הביתה.
מסע משותף של שתי ישויות, הרבה פחות זרות ומנותקות ממה שאנו מעלים על דעתנו. שתי ישויות המבקשות להשיב את זהותן, תוך שהן נדרשות לרפא תפישות, זיכרונות ופחדים, אל עבר תודעה מפותחת – מסע משותף שבו באים לביטוי כל אחד ואחת.
משבר ההגירה באירופה, מעמיד אותה מול חולי, שהיא יודעת לטפל בו באמצעים הרגילים של מלחמות, כוח, אלימות, לאומיות קיצונית. כלים שהיא מכירה היטב כשזרים מאיימים עליה, או כשמצב הרוח הלאומי ירוד. אך גם אירופה יודעת, כי כלים אלה אינם ריאליים מבחינתה היום. המהגרים, הפליטים, הזרים המציפים אותה, מאתגרים אותה היום יותר מתמיד. לא ברור כמה מהם באמת רוצים להיות חלק ולתרום ליבשת, וכמה הייבשת יודעת לגשת למצב המורכב הזה ולתת להם את מקומם.
משבר ההגירה שרואים היום, הוא שיא המגיע אחרי עשורים בהם החלטות רגשיות, מצפוניות ופוליטיות, שלאט לאט עיצבו אירופה הנדרשת היום לזהותה. ומכאן, לטעמי, המשיכה האמיתית, הלא מודעת כמעט, ליהודים שיחזרו לגבולותיה.
אירופה מאוחדת היום במלחמות פנימיות של זהות. את היהודים אותם היא מבקשת לקבץ אליה ולתוכה, מישראל ומכל פינה בעולם, צאצאים של מי שהייתה להם בית לפני מאות רבות של שנים, וצאצאים של מי שהייתה להם בית רק לפני מאה אחת, היא מבקשת לקבץ. לא כפיצוי, אלא כדי למצוא את זהותה הטבעית.
היהודים הם הזרים הנצחיים, זרים שיודעים ומסכימים להיות חלק, ולפאר כל אומה שהם חלק ממנה.
היהודים יודעים להיות חלק, מבלי לאיים על קיומך ומבלי לקחת את מקומך.
היהודי, בטבעו, בנוי לשמור על זהותו, וזה עיקר אמונתו.
בתוך כל עם, ותחת כל פריץ, היהודי מתמזג, אך לא מתערבב.
הוא לא רוצה את שלך, ולא מחפש לכפות את עצמו. הוא רק רוצה להיות, ובנוכחות שלו הוא מעשיר את הסביבה כולה.
היהודי יודע להגיע לשיאים ברוחו, בכל מקום שהוא בו מרגיש בית, ולחלוק בהם על מנת לאפשר צמיחה.
היהודי, שיודע להיות חלק כמו פרויד, כמו איינשטיין, כמו שפינוזה, כמו הרמב״ם, ועוד רבים שפרחו בתוך עצמם, בתוך אירופה, שם בחנו את הגבולות של עצמם, את האמונה שלהם, את זהותם.
כי הרי הסיפור של העם היהודי, הוא סיפור מסע. מסע החיים האוניברסלי, שבבסיסו אי וודאות מובנית, והוא כרוך במלחמות פנימיות לאורכו של המסע כולו.
מלחמות בהן, פוגש האדם את עצמו באין סוף דרכים וצורות – התמודדויות. מפגשים מאתגרים, מפגשים מרגשים, מפגשים מפתיעים, מפגשים מסוכנים וכולם כולם – מפגשים מרפאים.
תכליתו של המסע האוניברסלי, אינה ידועה לבן האנוש, כחלק מאותה אי וודאות מובנית, אותה אי וודאות אקסיומטית המעוררת כל כך הרבה התנגדות פנימית ומלחמות עולם של ניסיונות אין סופיים לשלוט בה.
אך על דבר אחד אין עוררין – הכמיהה לשוב הביתה, היא המניע האמיתי, היחיד של האדם. בין אם הוא מוצהר, ובין אם לא, בין אם הוא מודע לו, ובין אם לא.
האיזון, הכל כך עדין הזה, מופר, כאשר הזהות של מי מהצדדים, או של שניהם יחד, הולכת לאיבוד. כאשר הזהויות מתערבבות. וכשזהות הולכת לאיבוד, נוצר פחד, איום על הקיום, חולי, אשמה והאשמה. ואז, יש ניסיון להשתחרר.
ניסיונות השחרור יכולים להיות באונס, במלחמה, בגירוש או בהשמדה, והם יכולים גם להיות בתוך מסע של ריפוי – שזהו שלב של תודעה מתקדמת.
חוק השיבה הבייתה, שמפעילות חלק ממדינות אירופה, קוסם ליהודים ישראלים רבים, ופורט על מיתרים.
אחרי שנים של דחייה, הם מחוזרים, הם רצויים, והם מזדהים עם משבר הזהות הזה, כחלק ממשבר הזהות שהם חווים בבית שלהם, בישראל. גם אל הזהות שאותה הכירו, ואליה הסתננו מהגרים, פליטים ואחרים, וכאלה שלא בהכרח רוצים להיות חלק מהקיים, לטעמם.
אירופה היום בישראל, מסמנת את הדרך הביתה. לבית שבלב. לבית שבאיחוד.
לשוב הביתה.
ואיפה הוא, הבית הזה?
בירושלים? באמריקה? באירופה? בדובאי? ביקום אחר?
הבית הזה נמצא בלב. קלישאתי ככל שזה יישמע.
הדרכים היצירתיות לספר ולפתח תודעה, הן אינסופיות, ולמעשה, המוח והזיכרון שלנו, הם אלה הנאחזים ונקשרים לדרך סיפור אחת. אחיזה וקשר, העלולים להרחיק אותנו מהלב. מהבית.
אודיסיאה של ריפוי, הוא סיפור מסע של כל ישות חיה. מסע הרצוף בהרפתקאות, בהתמודדויות, במלחמות, בכבלים, ורק מי שצלח את הסכנות והאתגרים שבדרך, זה שהצליח להתיר את הכבלים, זה שהצליח לעבור את הגבולות וזה שהצליח לרפא את הזיכרון – ישוב לבית בו יהיה ריפוי מודע.
ההיסטוריה, המיתוסים, הסיפורים הכובלים, המבקשים תדיר מחקר להוכחה של ״היה או לא היה״, מתיישבים עמוק בזיכרון, ומנווטים את השבוי בהם – כרצונם. שולטים בתנועה החופשית, ומרחיקים מן הבית. אלה, צריכים היום להיות מסופרים ונחקרים, כסיפורים אוניברסליים, בתוכם כל אחד בוחר את מרחב התנועה שלו, בו הוא יכול לנוע בחופשיות, עם כל זהות לאומית, עם כל זהות דתית ובכל מקום.
סיפור הדרכון האירופאי וצאצאי היהודים, הוא סיפור הממחיש, שאפשר לקיים את הדיאלוג הפנימי המיוחל, גם כשברקע מטען כבד, זיכרונות קשים, ולכאורה, זרות. דיאלוג מחויב המציאות, לכל המבקש את זהותו.
הרעיון שהיהודי מסמל את המסע האוניברסלי שעובר כל אדם במהלך חייו, אינו שלם מבלי להזכיר את הכמיהה שלו, כמו בכל אודיסיאה, אל מקום שנראה פיזי בסופו של המסע. לציון.
אבל ציון היא מעבר למקום פיזי. ציון מסמלת את המקום בו אדם שלם בזהותו – בין אם ברח ממנו ובין אם ברח אליו. היא מסמלת את האדם, המסכים להתמודד עם מי שהוא, עם טבעו, עם אופיו, עם המגבלות שלו – עם הגבולות שלו, ואת המקום היחיד, בו הוא יכול לפרוץ את הגבולות האישיים שלו.
היא מסמלת את המקום אותו בוחר אדם בשובו, והוא נשאר הבית. כי, בבית זה הוא בוחר בו שוב ושוב.
השיבה הבייתה היא בעצם בחירה חופשית, והבחירה החופשית בבית עומדת שוב ושוב למבחן, במהלך מסע חיינו.
אם, בנקודות זמן מסוימות, לא נעשית על ידינו בחירה חופשית, למשל, אם נולדנו לבית שלא אנחנו בחרנו בו, אם ירשנו אותו, נידרש בשלב מסוים לצאת למסע הבחירה. והרי מחד, כולנו נולדנו בבית שלא בחרנו, לפחות לא במודע, ומאידך, כולנו ירשנו בית, עם כל המשתמע מכך.
אם הקמתה של מדינת ישראל הייתה השיבה לבית שבלב, ואם היא בית היסטורי לכל מיני זהויות, היושבים בה היום, נבחנים בשאלות של בחירה –
מה הופך אותה לבית?
מה הביא אותם לפה? בריחה? בחירה? זכרון? ירושה?
ומה משאיר אותם פה? בחירה חופשית? הישרדות?
מי שמצא כי הוא כאן, מתוך בחירה חופשית היום, אז הוא בבית, עם כל המשתמע.
מי שגילה שהוא לא בחר, ימצא כנראה את עצמו באודיסיאה פרטית, ובמיוחד היום, כשחופש התנועה לא מוגבל.
אירופה והיהודי, מסמלים את הנוסע הנצחי בעולם הזה, הנמשך בטבעו אל מסעות של גילוי – מסעות של גילוי מחוץ לגבולות הקיימים, הידועים, מסעות של גילוי שפורצים גבולות, מסעות שמגלים יבשת חדשה.
במסעות של גילוי, אתה יוצא מהבית וחוזר אל הבית – אבל לא תמיד אל אותו הבית.
במסעות של גילוי, אתה יכול גם למצוא מקום להקים בו בית.
האודיסיאה המשותפת הזו, היא הזדמנות לרפא את הגנטיקה של מסעות הנושאים זיכרון כואב. היא הזדמנות להשתחרר מכבלי העבר, מבחירות שהן לא שלנו, אבל נמצאות עמוק בתוכנו, ולהיפרד מבריחות שהן לא שלנו, ולבחור את הבית.
היהודי, שבזיכרונו הוא נרדף ורדוף, יכול לרפא במסע הזה את הזכרון ההישרדותי הקיים אצלו. היום, כשרוחו מבוקשת בגלוי, גם בין מי שהיו אויבים היסטוריים שלו, היום כשהוא מחוזר ויכול לבחור אם להיות חלק.
לאירופה, המסע הזה הוא הזדמנות לרפא את הזכרון של הפחד מזרים, לרפא את הזכרון של הפחד מאיבוד הזהות, המפעיל זכרון הישרדותי, המביא למלחמות עולם. האדם ואדמתו, האדם וטבעו, יכולים לחיות בהרמוניה, אם יגלו וידעו את זהותם.
האודיסיאה המשותפת הזו, היא אודיסיאה של ריפוי, של העולם כולו.