14/2/2023

את הדיאלוג הזה חייבים ללמוד לקיים.
לא הידברות, לא פשרה, לא בעד ונגד, לא הסכמי שלום, לא הסברים, לא משא ומתן.
את כל אלה יש להשאיר, בשלב זה, בהמתנה, כי עד שלא יתקיים דיאלוג – הדיאלוג, לכל אלה, אין מקום.
הדיאלוג :
שיח בין צדדים מנוגדים, שיח בין עולמות שונים, שיח בין תדרים, שיח בין ישויות, שיח בתוך המרחב האין סופי של התודעה, שיח בין יקומים מקבילים. שיח מתקדם, שדווקא מילים, אין בו הרבה.
זה כבר לא הדיאלוג המוכר לנו, שמה שנדרש היה כדי לקיים אותו הוא לימוד שפה נוספת, ולעיתים אף ניתוח מלומד של הצד השני ברבדים שונים: פסיכולוגיים, היסטוריים, מודיעיניים, מקצועיים, מחקריים, תרבותיים, רגשיים.
הדיאלוג ההוא כבר מיושן מדי לזמן הזה, ומוגבל ביכולותיו.

הדיאלוג הזה, בסיסו הוא ההתמסרות לאי הוודאות. כל מה שלא נראה כהגיוני.
בדיאלוג הזה יש להניח לאג’נדה כזו או אחרת, ולתוצאה רצויה.
לדיאלוג הזה יש להגיע כשהרצון כולו הוא הרצון לגדול, להתפתח, לנוע – לרפא.
בדיאלוג הזה אין שולט ונשלט. אין חלש ואין חזק.
זה הדיאלוג. דיאלוג נצחי. וכשנמצאים במצב בו כבר אין מוצא, כשנגמר משהו, כשנראה שמשהו מת,
הדיאלוג הזה הוא הפתרון היחיד, והוא היחיד שמסוגל לחיות מתים ולהניח להולכים.

לפני למעלה מחמש שנים, מתוך הדיאלוג הפרטי שלי, קראתי לדיאלוג אוניברסלי, בתוך מניפסט שהפך לספר המוצג לכל.
ספר הפותח בפרק הנקרא ״לקבל את אי הוודאות״.
חשוב להסביר שהדיאלוג המדובר, זה שזקוקים לו כל כך כיום, הוא כזה הנעשה בין יקומים מקבילים.
לא מדובר על שיח פשוט, המתפרש בתמימות כדיאלוג – שיח כזה אינו ממלא את הצורך הקיים.
לעיתים נראה, שדיאלוג בין יקומים מקבילים, הוא בלתי אפשרי. אך כמי שלומדת, מלמדת, חוקרת ומחפשת אותו בכל מקום, אני יודעת את כוחו ומכירה בקיומו, בנחיצותו וגם בקושי לקבל אותו ולהתמסר אליו.

הדיאלוג הזה, הינו התפתחות המתבקשת, כשמגיעה השעה.
בין אם נסכים ובין אם לא.
והשעה הגיעה והדיאלוג הזה כבר כאן, הוא לכאורה כישות עצמאית, אבל הוא חלק מכולנו, ואנחנו, רק צריכים לקבל אותו.
הדיאלוג הזה, מטבעו, מטלטל את הקיים, את כל מה שהכרנו, אבל יחד עם זאת, הוא בונה יסודות יציבים וחופשיים שנעים ומתקדמים בצעדי ענק לאן שנבחר.

הדיאלוג הזה, הוא לא דיון עם דעות לכאן או לכאן. הדיאלוג הזה, הוא דיאלוג, שהכל קיים בו ואין ויכוח.