27/3/2023
נכון, פצעים זה לא דבר אטרקטיבי – לא להשקעה ולא לטיפול, ואפילו לא כנושא למחשבה.
על אחת כמה וכמה פצעים חשופים, אלו בעיקר מעוררים סלידה, גועל, פחד, שיפוט, תסכול, חשש, חוסר אונים וכאב.
פצע הוא לכאורה דבר פרטי: הוא לא נחשב מדבק, הוא כביכול ההתמודדות הפרטית של בעל הפצע.
אבל זה לא מדויק – פצע הקיים אצל אדם פרטי, מפעיל את הסביבה כולה. מבחינה רגשית – את המעגל הקרוב לנושאו, מבחינה תפעולית – את המעגלים הרחוקים יותר, ומבחינה מוסרית – את המעגלים הרחוקים ביותר.
הרבה עבודה דורש הפצע, דרך, סבלנות. השקעה עם תשואה רחוקה בהימור גבוה – אבל רק לכאורה.
למה לכאורה? ארחיק ואומר שאפילו ״משתלם״ יותר להשקיע בשימור פצעים, בחפירה, בתחזוקה, ובעידודם – כי זהו רווח מיידי, מהיר וגדול יותר מאשר בריפויים ומניעתם של פצעים.
אבל פצעים זה נושא שיש בו נשמה ולב. זה עולם שלם, עמוק, פילוסופי…
הפצע מתחיל מהעומק. הוא בא לידי ביטוי כמצב פיסי, אבל מקורו במצבים רגשיים, מוסריים, התנהגותיים, ביניהם גם קדומים, ולאו דווקא של זה הנושא אותו.
לעיתים, זה שנושא אותו, הוא בסך הכל גורם, גורם הנבחר להיות זה שישקף לסביבה את המצב הכללי, דרך אותו הפצע. כמובן, אם יידעו להבין את השפה המדוברת ויתייחסו אל אותו פצע במובנים העמוקים שלו, ולא רק באופן שטחי – כפצע שצריך לחבוש…
פצעים מכל סוג: פצעים קשיי ריפוי, פצעי לחץ, פצעים מולדים, פצעים שמקורם במחלות, בטראומה, במצב שהסתבך.
פצעים נותרים עדיין בעולם המתקדם שלנו ללא מענה מספק, כלומר, ללא ריפוי מלא.
במסגרת השימור, החפירה, התחזוקה והעידוד הם אולי מושתקים, נרגעים, נגדעים, ואז, לרגע, נראה שקיימת הקלה, שיש סיכוי – אבל הם לא נרפאים.
פצעים ללא ריפוי, יביאו בסופו של דבר, למוות. למוות בסבל, בחוסר אונים, בכאב ובמחיר כבד.
וכפי שהפצע לא שייך רק למי שנושא אותו – כך גם את הסבל ואת המחיר הכבד, משלמים לא רק נושא הפצע, אלא גם המעגלים שמסביבו.
מנקודת מבט זו, אפשר גם להסתכל על כל אדם, או חברה, או מדינה. על הטבע, ועל האנושות כולה.
פצע הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, חלק מכל לידה, חלק מגנטיקה – והאתגר והאומנות היא להבין זאת, ולרצות להביא את הפצע הזה לריפוי מלא.
איפה אין פצע היום? למי אין פצע? פצעים, יש היום בכל מקום, ולא פצעים שטחיים. פצעים שהפכו כבר להיות פצעי לחץ בדרגות מתקדמות – חשופים, מוגלתיים, עקשניים.
ואכן, פצע לחץ הוא המאתגר מכולם. הוא נוצר עמוק עמוק בפנים, בשקט, כשלא זזים, כשלא מזרימים אליו חמצן, כשלא מטפלים כראוי בעתיד לשאת אותו, בשקט בשקט, ואז הוא מתגלה, מתפרץ. מכוער, כואב, מרתיע – כאילו שלא ניתן להכניעו. הוא בא להגיד: ״זהו, אני מחסל הכל, את כל המערכת״.
וכאן מתחילה ההתמודדות האמיתית-
האם הבחירה תהייה בצד של המוסר, האנושיות, הרגש – יצר הטוב ודבקות באמונה לריפוי הפצע?
או שתהיה בצד של הפחד, הכדאיות, השליטה של המוכר והקיים – יצר הרע וחוסר רצון באמון ובאמונה? שיובילו לשימור המצב בסבל רב, עד להכנעה של הפצע את הגוף/ המערכת/ הסביבה.
היום, בכל מקום ובכל תחום, קיימים פצעים, עמוקים, קשיי ריפוי: המצב החברתי הוא פצע, המצב הכלכלי, המצב הקיים בין מזרח למערב, המצב שבין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, המצב הסביבתי, החינוך, הפרשנות של האמונה היא פצע. כואב לראות, לא ניתן לגעת – קשה להתמודד. פצעים, אלו כולם פצעים עמוקים שצריך לרפא. למבקשים לחיות.
אז מה תהייה הבחירה?
האם בוחרים להפסיק לפחד מריפויים של פצעים?
האם בוחרים להפסיק לפחד מהחיים בלי הפצע?
האם ללמוד לרפא פצעים? להשקיע משאבים, נכונות, זמן, רצון בריפוי פצעים?
לא בחיטוט בפצעים, ולא במחקר על שכבות שחיטטנו בהן בעבר, לא על התמקדות בתופעות הלוואי שיוצרים הפצעים – אלא בריפוי אמיתי של הפצע עצמו.
האם לתת לטבע לעשות את שלו? הטבע תמיד יידע לעשות את שלו, כי הטבע טבעו להתחדש. אבל איך יעשה זאת? ברגע שנתנו לטבע לעשות את שלו, ה״איך?״ כבר לא בשליטה שלנו. לעיתים זה יירפא בצורה שתנעם לנו, ולעיתים באופן פחות נעים.
הרי הקלקול לא נעשה בדרך הטבע, הקלקול נעשה על ידינו, בהתערבות מלאכותית בטבע, ולכן, אם נרצה שהתיקון יהיה בנועם – אנו חייבים לקחת אחריות על המעשים שלנו, וכפי שהתערבנו בדרך הטבע וקלקלנו, כך נוכל גם לשתף פעולה עם הטבע – ולתקן.
אז האם לשלב בין האדם לטבע – לתת לטבע להעניק לנו מהיכולות שלו, במקביל להשקעה הפרטית שלנו בלימוד של ריפוי פצעים. ויחד, לייצר מחקר פורה, מתקדם, שיעביר אותנו שלב – קפיצת מדרגה אל תודעה מפותחת?
בחרתי באפשרות השלישית. למדתי לרפא פצעים, לכבד אותם, להבין את המשמעות שלהם, בין אם מדובר על פצע פיסי ובין אם מדובר על פצע הבא לידי ביטוי במערכות השונות.
למדתי מה צריך כדי לרפא פצעי לחץ ומתוך הריפוי שלהם – להפוך אותם להזדמנות לתיקון ולצמיחה.
אם לתאר הרגשת צניעות מהי – היא לעמוד מול פצע לחץ ולראות אותו נרפא.
להתגמד אל מול מלאכת המחשבת, האומנות האלוהית, שכאשר היא נוגעת ברצון ובאמונה האנושית – אז נוצר ניצוץ הריפוי.