16/3/2022
פרק זה, הוא אבולוציה של הפרק ״תחזית כלכלית״, שפורסם בתאריך 30.6.2021.
כל אחד מהפרקים, עומד בפני עצמו. מומלץ לקרוא את שניהם יחד, ודרכם, להרגיש את התפתחות הכלכלה, ואת המגמה לעבר יציבות כלכלית.
מלחמה נתפשת כמצב המפר שיגרה, אבל למעשה, היא שיקוף של מלחמה פנימית, הקיימת כשיגרה, תמידית, וזוהי מציאות האנושות בעידן הזה.
אני לא מאמינה שזהו גורלו של המין האנושי. אני מאמינה שזוהי בחירה של המין האנושי. בחירה, שנבחנת היום מחדש.
ואיך היא נבחנת? בכך שהבחירה – עומדת כעת לבחירה.
את הבחירה, יעשה דור שלא יודע באמת טעמה של מלחמה. את הטעם, המראה, הריח וההרגשה של מלחמה, הורישו לו כזיכרון, כמורשת. אבל הוא, לא באמת בנוי לה.
זהו דור שרוצה אהבה, תום, שפע ושגשוג טבעיים. זהו דור שבטבעו רוצה חיים, ולכך הוא נולד.
דור חכם, שהגיעה שעתו להתבגר ולקחת שליטה על החיים. הדור הזה, עכשיו, קצת שבוי בידי דורות קודמים, ומשרת את הכלכלה הישנה, את כלכלת המלחמה שבשיגרה. אבל לא לזמן רב, כי ההתבגרות שלו, היא שתביא לפרידה מכלכלת המלחמה שבשיגרה, ותהפוך לכלכלת שלום, טבעית ואמיתית.
ההתבגרות הזו, כטבעה של כל התבגרות, מלווה בכאבי גדילה.
מה היא כלכלת מלחמה שבשיגרה?
זו הכלכלה בימים כתיקונם. המלחמה היא מצב פנימי, תפיסתי, תודעתי, והיא המובילה בסופו של דבר למלחמה הבאה לידי ביטוי בפועל.
זוהי כלכלה פסיבית, המושתתת על זכרון, אוחזת בו, ומתוכו פועלת. במקום לצמוח מתוך הזכרון, ולפתח ממנו דרך חדשה – היא נעצרת בו ודשה בו. לכן, אותו זיכרון שהביא להנעה הראשונית שלה, הוא זה המביא לקריסתה, כי שלב ההתפתחות, זה שאמור להצמיח ולהעצים אותה – חסר.
כלכלת מלחמה שבשיגרה היא כלכלה ש״מתה מפחד״ תרתי משמע. היא מונעת מתוך פחד, מתוך הזכרון של הפחד, והיא מקדשת פחד, גסיסה ומוות.
היא לא מחפשת לזהות צורך אמיתי, זה מפחיד מדי. במקום זאת, היא מייצרת צורך מלאכותי – הוא בטוח יותר, ובשליטה. היא מצליחה לעשות זאת, על ידי כך שהיא פועלת בכל כוחה, כדי לפתח כל דבר שיעזור לפתות ולמשוך לכיוון המוכר והידוע, ואולי ימנע, או לפחות יקל, על פרפורי הגסיסה שלה עצמה – כשיגיע זמנה.
היא מזהה את הפחדים עליה היא מושתתת, ויודעת כיצד הם יכולים להפוך לכלי שיפעיל קהל יעד שלם, וכך, הופכת אותם להבטחה להינצל מסבל וממוות, ומבלי להתכוון, בדרך זו, מביאה איתה את המלחמה התמידית שברקע.
מקומם של החיים בכלכלת מלחמה, הוא קטן מאד, ובנתיב צר. והפסיביות שלה, מתקיימת בשני הצדדים -הן אצל היצרן והן אצל הצרכן. ההיצע, המתבסס על הביקוש הלא מודע, הופך לאחיזה של הצרכן. והפסיביות של הצרכן, באה לידי ביטוי בבחירה שלו בברירת המחדל, בחוסר ההעזה שלו לשחרר את ההיאחזות שלו ולצאת לחופשי.
ובאמצעות הביטוי ״ככה זה״, היא מייצרת הסכמה וקבלה של מצב המאפשר נוחות רעיונית, אבל לא נוחות אמיתית.
נוחות רעיונית – מאחר והיא מאפשרת הימנעות מהתמודדות עם החיים ומציאת פתרונות דרך צמיחה והתפתחות.
זו אינה נוחות אמיתית – מאחר והמחיר שהנוחות הרעיונית גובה, יקר מדי, והוא התמודדות עם מלחמה תמידית.
את כלכלת העולם הגלובלית, שנראית בחלקה מפותחת, מפוארת, ושופעת – בעצם מקדמת מלחמה.
כלכלת מלחמה שבשיגרה, מבוססת על ההנחה שזהו טבע האדם ויצרו, ו״זה מה יש״… כלומר, יש לקבל את הקיום האנושי, הפיסי והרגשי, כמחלה כרונית שאיננה ניתנת לריפוי – אלא ניתנת רק לתחזוקה.
״אין מה לעשות, נצטרך תרופות כל החיים״… לא כאלה שמרפאות, אלא כאלה שמתחזקות את המחלה.
ומתוך השקפת עולם שכזו, הדבר המתבקש הוא להתנהג באופן שילבה מלחמות כדרך קבע: בניית תודעה שמלחמה תמידית היא בלתי נמנעת, ופיתוח וייצור המוני של כלי נשק כדי להילחם במלחמות האלה, הוא כורח המציאות.
מדובר על כלי נשק מכל סוג ובכל צורה ומימד – כפי שמדובר על מלחמות בכל צורה ומימד ומכל סוג –
מלחמה להיות בריא, להישאר צעיר, מלחמת קיום כלכלית, מלחמת קיום אנושית, מלחמת דתות, מלחמה להרגיש, ומלחמה שלא להרגיש, מלחמה להיות נאהב, מלחמה לאהוב… המלחמה לשרוד.
מעבר לכלי נשק בצורתם המוכרת, כמו רובים ופצצות, קיימים גם כלי נשק וירטואליים – ללוחמה במרחב הדיגיטלי. כלי נשק נרקוטיים, כלי נשק פיננסיים, כלי נשק רגשיים מסוגים שונים ועוד ועוד. עוד ועוד מלחמות, ועוד ועוד כלכלה המייצרת כלי נשק.
המצב התודעתי הזה, מחייב להיות על המשמר כל הזמן. אי שקט תמידי, חרדה, קשב יתר למצב הזה שיוצר חוסר קשב כללי, אגירת נשק, פיתוח שיטות לחימה, תכנון מתקפות, עמדות הגנה.
מלחמה זה דבר מעייף, מתיש, הורג. מלחמה זה דבר עצוב ומדכא, והיום, מלחמה זה בעיקר דבר משעמם.
וזוהי הכלכלה הקיימת בעידן שלנו, המושתתת בעיקר על הזיכרונות הרחוקים והעמוקים שלנו, ההיסטוריים, כפי שסיפרו לנו אותם, כפי שהוטמעו בגנטיקה שלנו, וכפי שאנחנו מכירים ומקדשים. ועל סמך הבסיס הזה, אנו מקבלים השראה, דוגמא, כיוון מחשבה, ולפיו אנחנו צופים ומנבאים.
עם בסיס כל כך חזק של כלכלת מלחמה, האם אפשרי בכלל לדמיין שיגרה שהיא כלכלת שלום?
לא שיגרה שבנויה על הפסקות אש, על שלום קר, או על הסכמי שלום מבוססי אינטרסים של כלכלת מלחמה.
אלא שיגרה של הסכמה לשלום, שיגרה של אמיצים הפועלים לפני הכל מתוך שלום פנימי.
שלום, כשהתודעה ערה ומודעת.
כלכלת שלום היא הריפוי במיטבו.
כלכלת שלום מבוססת עליו, מקדמת אותו, ניזונה ממנו, מתפתחת ממנו.
הריפוי בכלכלת שלום הוא משאב אינסופי, והמשאב הזה קיים בכל יצור חי, וזהו פרט בסיסי שאותו לא מספרים בכלכלת מלחמה, בה הופכים, באופן מלאכותי, כל יצור חי לתלותי – באופן המנוגד לטבע החיים.
הבחירה בכלכלת שלום כשיגרה, ראשית היא בחירה – דבר אקטיבי ומודע, וזוהי הבחירה בחיים.
כולם רוצים את זה, רעיונית. אבל האם מישהו באמת מוכן לזה באופן מעשי?
עבור כל יצרני או צרכני כלי המלחמה למיניהם, אלה המשרתים אותם ועובדים אותם, המחשבה על שלום היא בלתי נתפסת.
אני יודעת כמה קשה, ואפילו נדמה שבלתי אפשרי, לדמיין מה מוכרים וקונים בשלום, ואם מוכרים וקונים בכלל משהו בשלום. ובעיקר קשה לחשוב על זה, כשנמצאים בעיצומה של מלחמת מוות.
ממה ניזונים בשלום? איך מתרגשים בזמן שלום בלי רוחות מלחמה ובלי תופים שמבשרים על בואה בכל רגע? מה מייצרים? איך מייצרים?
השלב הראשון בריפוי, הוא קבלה של אי הוודאות. התמסרות. לא מלחמה בה, ולא התנגדות.
גם אם יש סיכוי, קטן ביותר, שכלכלת שלום שבשיגרה היא ברת השגה – אנו מחויבים לבחון אותה, והיום יותר מתמיד.
הרי את כלכלת המלחמה ואת המוות העוטה אותה – אנחנו כבר מכירים. והיא לעולם תהייה ברירת מחדל, כלומר, כל עוד לא תהייה בחירה אחרת, לא יתקיים מאמץ לקחת יוזמה ולבחור – ברירת המחדל תהייה – כלכלת מלחמה.
ולכן, קידום כלכלת שלום, הוא אחריותו האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, ואין טעם בחיפוש ״מנהיגות על״ שתביא אותה.
אנחנו בעיצומה של מהפיכת ריפוי אוניברסלית, בה אנו נפרדים מהאחיזה של כל מה שאנחנו מכירים בזכרון כהכרח, כאמונה.
כלכלת שלום זוכרת, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך, רק דבר אחד – שהכל פתוח והכל אפשרי. המוות, הוא חלק מריפוי, הוא לא מפחיד. הוא טבעי, ובעיקר – אין בו דרמה. כל יתר הזיכרונות, המציאויות והאמיתות הן סוג של חנות פופ-אפ בכלכלת שלום מבורכת – חנות שנסגרת במהירות בה נפתחה, אבל מאפשרת התרגשות ונותנת השראה.