17/9/2022
לאן נושבת הרוח?
הרוח לא נושבת. האוויר עומד.
כשהרוח לא נושבת יש תחושה של מחנק, של כובד.
כמה זמן אפשר להחזיק מעמד בלי רוח?
כמה זמן יחזיק מעמד הגוף ללא רוח? רוח החיים. וכמה זמן יחזיקו מעמד החיים ללא רוח?
ובהנחה שאפשר להחזיק מעמד זמן מה, האם אפשר להמשיך ולהתקיים ללא הרוח?
״בואו נדלג על החלק הרוחני… מה התכל׳ס?…״
איך הגענו לכך שהעולם הפך לעולם של תכל׳ס והרוחני הפך להיות מותרות? הפך לנחלתם של שתי קבוצות: של אלו היכולים להרשות זאת לעצמם – במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – של אלו הנתפשים כמעורערים.
הרי בשני המקרים הללו, על פי רוב, זו לא באמת רוח מנשבת, אלא יותר מאוורר תקרה שמנסה להזיז באופן מלאכותי אוויר עומד.
בלי הרוח הטבעית – ה”תכל׳ס” הזה שכולם מחפשים הוא חסר חיים. כי למעשה, ה”תכל׳ס” הוא השילוב שבין חומר לרוח במינונים מדויקים.
מנהל השקעות רציני בבנק רציני מכריז: ״העיר תל אביב בסיכון גבוה להפוך לבועה״.
עכשיו באים?
וכל הניתוחים וההסברים היבשים מראים לוגיקה. פשוט לוגיקה, בלי רוח.
וכשזה בלי רוח אז הנתונים באים קצת מאוחר משהו ובראיה מאד מצומצמת.
כי אין שום דבר שיוכל לצפות את זה מראש, אין אופק רחוק, אין רגש, אין אינטואיציה – אין רוח.
העיר לא נמצאת בסיכון גבוה להפוך לבועה, כי היא כבר בועה, וכל ההסברים המלומדים הם תוצאה חלקית ומזערית של ניתוח עמוק ורחב, השואב את ידיעותיו מן הרוח.
אבל מבלי לתת לרוח את מקומה, גם הפתרון, או ההימנעות ממשבר והרס, הם כמעט בלתי אפשריים.
דמיינו ירידה בביקוש, מכל מיני סיבות, באותה עיר מבוקשת. חלקם אפילו ציוריים.
האדמה הזו מרגישה שכבד לה כבר, מדי, מכל בנייני הענק ומההתערבות האגרסיבית של האדם בטבע.
האדמה הזו, בטבעה, איננה בנויה לא לכובד הזה ולא להסתה של נתיבי נחל זה או אחר.
דמיינו גוף של אדם שהיה צריך לסחוב עליו פי שלוש ממשקל גופו כל יום כל היום, ובנוסף, בכל כמה חודשים, מישהו היה עושה ניתוח אגרסיבי ומזיז עורקים בגופו מימין לשמאל, רק גדי שיהיה לו נוח ויפה.
אז הדרך שלה להודיע שהיא לא יכולה עוד היא באמצעות בולענים שיוצרים בין היתר גם פקקים בלתי נסבלים… נו, לא נעים לגור במקום שבכל שניה אתה יכול להיבלע אל בטן האדמה.
אז האם התפוצצות הבועה באמת קשורה ליכולת של התושבים להחזר משכנתאות, ולהעלאת הריבית?
ממש לא… היא קשורה להתנהגות שלנו, של בני האדם, אל הסביבה. הסביבה שלקחנו כמובן מאליו.
מי שביקר לאחרונה בחופי הים של העיר היפה הזו, כבר ראה ים מזוהם, קצף מלוכלך שמביאים הגלים.
דמיינו פתאום (וזה לא באמת פתאום, אבל זה ירגיש פתאום) עלייה במודעות לגבי הסכנה לבריאות הציבור הקיימת בכניסה למים כפי שהם.
עדיין, זה תמיד יפה לגור קרוב לים, אבל מבלי שתהייה היכולת להרגיש אותו, זה פחות אטרקטיבי… פחות משתלם לשלם…
העיר היפה הזו והעשירה הזו, כבר לא ממש מספקת רוח. היא נולדה מלאה ברוח, היא הביאה את הרוח, היא הייתה הרוח, המוטיבציה, התקווה, הרצון, השאיפה. עכשיו דמיינו עזיבה טבעית שלה למען חיפוש אחרי הרוח.
ישפיע על המחיר? כנראה שכן…
אפשר להמשיך ולהראות עוד אינסוף פנים וסימנים, עם היתכנות להשפיע על התפוצצות הבועה. ומי שלא פוחד מהרוח לחיזוי העתיד, יסכים להסתכל על זה בעיניים פקוחות, ויסכים לשמוע מה אפשר לעשות כדי לשנות את העתיד הזה. כי כשמסכימים להתעורר ולראות את הבעיה – אז לפחות יש סיכוי לתקן אותה.
בואו נסכים, שהיום, כבר לא די בניתוחים המלומדים של הבנק, כדי לצאת ממשברים מהסוג הזה. לא לגבי העיר הזו ולא בכלל. ובאופן כללי, הצמדות לגרפים ולמספרים כבר פחות עושה את העבודה הנדרשת, כי הם מצומצמים מדי, ולא מאפשרים ריפוי או תיקון.
פתרון התקיעות והמשברים, בכל תחום, מחייבים רוח, בצורה נכונה ובמינון מדויק כך שתשתלב עם החומר.
וזה נכון לגבי כל נושא, כל גוף, כל אדם, כל חברה, כל מדינה. אפשר לעבור אחד אחד ולהרגיש אותו בראי הרוח ולדעת לאן פניו.
את הרוח אפשר וצריך להשיב, וזה הרבה פחות קשה ממה שזה נראה, וזה אפילו הכי בטוח שיש…. משב של רוח מרגישים וכשמרגישים אותו, זה מהדברים הנעימים ביותר, חי, אמיתי.
אז למה פוחדים ממנה בעצם?
כשהרוח חופשיה היא שמחה, שובבה, יוצרת, מעיפה זרעים לכל עבר שלימים ינבטו, מביאה עננים שישקו, מאווררת מקומות חנוקים ומייבשת עודף נוזלים שעלולים להפוך לביצות.
כשהרוח אינה חופשיה, כשמנסים להכניס אותה למסגרת, המסגרת הופכת עם הזמן להיות בלתי נסבלת, מגבילה – כטבעה של מסגרת.
הפחד למעשה הוא לא מהרוח, אלא מהמסגרת: דת, רגולציה, שליטה…
המסגרת היא דמיונית, אבל כשמתחילים לקדש אותה – משם כוחה ואז, היא מתקשה, מתקבעת וחונקת.
תמיד בשלב הזה, הרוח תשבור אותה, ואז יגיע הגל הבא.