16/5/2023

הדרמה שליוותה את המוות, שאמנם באה לידי ביטוי מבחינה אמוציונאלית, אבל החלה בתודעה –  כבר לא מספקת אותה, את התודעה. וזאת מתוך אבולוציה של התרחבות התודעה.

המוות איבד את המקום הבלתי מעורער שלו בפסגה, כפי שהיה.
הוא כבר לא מסחרי, לא מייצר רייטינג, ולא נחרט בזכרון – להיפך, הוא נשכח בשניות ספורות.
הוא כבר לא כוכב שמאפיל על כל הכוכבים האחרים.
האפילה שלו, שבעבר הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים, שמכביד עלייהם, מעציב אותם והופך למשא כבד – היום, מאירה על החיים – מאירה את החיים, מייצרת רצון להקטין את המקום שניתן לכובד המוות למען המקום שניתן לקלות וליופי החיים.
וכך, בטבעיות, הקיום שלו מייצר רפואה טבעית, קיימת, מותאמת אישית.
המוות הוא כבר לא של כולם – כמקור נחמה, כמקור הזדהות – הוא ענין פרטי, של יחיד, ולכל היותר של כל יחידה בפני עצמה.
מוות הירואי, מוות פתאומי, מוות מפתיע, מוות בייסורים, מוות ממחלה, מוות כשמגיעה השעה – אלו מצבים/ מונחים שהפכו להיות שפה, למען ההתעוררות לחיים.
עכשיו, בפרידה מהערצה של כוכב מפואר, ובעצם קיומו, נלמד כוכב חדש – החיים.

מי אתה – החיים?

החיים הם הבחירה לחיות. כל שניה. בידיעה שכשתגיע השעה, הבחירה למות תעשה.
נקודת המבט הזו מעבירה את כל האחריות, ויחד איתה את השליטה, אל היחיד.
דוחפת אותו להיכרות עם עצמו.
דוחפת אותו לצריכה תמידית של ריפוי. והוא, הריפוי, הדבר היחיד שצריכה של עוד ועוד ממנו, היא מבורכת ומגדילה ומעצימה אותך. ובו יש פתרונות, תשובות, רפואות – חיים. כאשר לרשותו העולם כולו וכל מה שהוא מציע.

יש לתת למה שהגיעה שעתו למות, למות. כדי להמשיך בחיים.

הכתוב מתייחס לכל חיים ומוות. של אדם, של אידיאות, של קונספציות, של כל גוף. בין אם הוא מדינה, חברה, תעשיה וכו׳.