לכל גבול יש חוץ

הגבול הפנימי של האדם הוא אינסופי, אבל האינסופיות שלו, תלויה ביציבות של הגבולות שלו אל מול החוץ. 

כל עוד הגבולות של האדם אל מול החוץ יציבים, הגבול הפנימי יישאר אינסופי.

ברגע שהיציבות שלו אל מול הגבולות החיצוניים, מתערערת, הגבול הפנימי שלו – מצטמצם.

מה בין זה לבין ריפוי? לבין תרופה? לבין אמת?

כאשר הגבולות החיצוניים פרוצים – אין מקום לקיים ריפוי בתוכך בשום אופן. לא ריפוי פיזי, לא ריפוי רגשי, לא מנטאלי או תודעתי. בין אם אתה אדם, מדינה, חברה, גוף, ישות – גבולות פרוצים לא יאפשרו ריפוי.

הכניסה מבחוץ צריכה להיות מבוקרת, רצויה, בכמות הנכונה ולפי מידה שהגוף, התודעה, המדינה, הרצון – יכולים להכיל.

במצב הקיים כיום – הכל פרוץ. האינפורמציה חודרת מכל כיוון, בריבוי פנים ובריבוי מימדים – לא מסוננת, מבלבלת, מתישה – כמו התקפה של נחילי חרקים.

ההבדל הוא שכאשר מדובר על נחילי חרקים שמתנפלים על האדם, הוא מבין שזוהי התקפה, ומנסה להפסיק אותה.

וכאשר מדובר על פריצת גבולות כפי שהיא קיימת כיום, בדמוי של מערכת יחסים עם החוץ – האדם לא מבין שזוהי התקפה – ומשתף איתה פעולה. הוא מתעניין, מחפש אינפורמציה, אינטראקציה, שיתוף, ביטוי, ומבלי לשים לב הוא זה שפותח את הגבולות החיצוניים שלו, ומאפשר לצמצם את הגבולות הפנימיים שלו עד כדי כלום.

הוא יורה לכל כיוון בזמן שיורים עליו מכל עבר, ואז – עסוק במגננה.

ואיך יפתח מערכת יחסים פנימית עם עצמו במצב כזה? איך ידע מי הוא? איך יגדל באמת בתוך עצמו?

הפתרון הוא לסגור את הגבולות כמובן, אבל, לעשות זאת באופן יזום זה ממש לא פשוט, ובטח לא אחרי שמתרגלים ל’חופש’ בדמות ‘אין גבולות’ גם אם נפרצו הגבולות בהסכמה.  

כי הנכנסים מבחוץ – המבקרים, התיירים, הפתיינים, המרפאים, העתידניים, היודעים – כל אלה, מביאים איתם הבטחה. הבטחה  של ‘ריפוי’ , ‘צמיחה’, ‘יציבות’, ‘ביטחון’, ‘שייכות’, ‘אהבה’, ‘שותפות לדרך’, ‘שליטה באי הוודאות’ . . .   אז איך אפשר בלעדיהם?  האם אפשר לבד? איך תוכל לרפא את עצמך בעצמך??? 

הרי אחרי שנחשפת אליהם אתה לא יכול לדמיין את חייך ללא הנוכחות שלהם, והם מצידם,  מקפידים להזכיר לך בכל הזדמנות אפשרית שאתה זקוק להם.

האמת האבסולוטית מאוד ברורה ליודעים אותה.

הידיעה היא בחירה, אבל אלה שמתקשים לדעת/ לבחור – ייאלצו להתאמץ, כי אף אחד לא מקבל הנחות. אי אפשר לברוח ממנה. ריפוי הוא המהות וחזות הכל,  והוא יפרוץ החוצה ויסלול לעצמו את המסלול שלא ניתן לו מבחירה. וזה קורה היום, בימים אלה – כל הגבולות הפרוצים, נסגרו.

הפה נסגר, החנויות נסגרו, ה’לימודים’ נסגרו. וזה לא סימבולי – זוהי הלכה למעשה.

והאוחזים, כדרכם,  ממשיכים לאחוז ולירות לכל כיוון –  דיעות, במות, הבטחות, חזרה לשיגרה, חיסון, טכנולוגיה, ופתרונות.

מנסים בכל הכח לקיים ‘כאילו’ את חוק הטבע של היצע וביקוש.

אבל חוק טבע – כשמו כן הוא – משהו שקורה באופן טבעי.  וברגע שהאדם יוצר צורך מלאכותי – אז הביקוש יהיה מלאכותי וכך כל המשוואה הטבעית של היצע וביקוש בתנאים האלה, כבר אינה טבעית, אלא מזיקה וגורמת לחולי.

הביקוש האמיתי התמידי של האדם הוא ריפוי. והיום יותר מתמיד.

האם קיים היצע אמיתי לביקוש הזה? מעט מאד בנמצא, נדיר, ולכן, המחיר הוא גבוה מאד – כמו כל דבר נדיר.

מי מוכן לשלם? – בינתיים מעטים.

אפשר יהיה לברוח מזה? – לא,

איך ישלם מי שידו אינה משגת? בעזרת הרצון. והרצון יגדל עם האין עד שיהיה גדול ממנו.

כיום קיימת גישה, והיא הבסיס להכל, היוצאת מנקודת הנחה שהאדם וההמון מטומטם, עדר, לא מבין, צריך לפרש לו, להסביר לו, להמחיש לו, לשווק לו, למכור לו, לשקר לו.

לא!!!

כל אדם הוא עולם וכל אדם צריך למצוא את הדרך אל האמת ואל הריפוי שלו.

את המאמץ יהיה חייב לעשות הוא בעצמו, ולמצוא את המקום והרצון בתוכו לרפא את עצמו.

שיווק ומכירה לא יעזרו פה. אף אחד לא יוכל לקחת אחריות על האדם – לא לאשר לו תרופה ולא להגיד לו מה הדבר הנכון לעשות עכשיו.

סגירת הגבולות הפנימיים היא דרכו של האדם אל הריפוי שיביא לו חופש כשהחולי גדול כל כך.

המרוץ האובססיבי אל פתיחת הגבולות הוא כליאה חוזרת של האדם הזועק ליציאה לחופשי/ לריפוי.

השיבה של בני האדם אל גבולם, היא איננה שיבה פיסית. . .